השמות הוחלפו באותיות על מנת לשמור על פרטיות המטפלים והמטופלים
פעם בשבוע, כל מוצאי שבת, פ' יוצא. לשעתיים. למרפסת הגדולה , למקום הבטוח שלו. עם המטפלים האחרים מהסביבה. קבוצת תמיכה שבועית.
תמיד בצאת שבת הכל קצת יותר עצל בעולם, מעכלים את כל האוכל של שבת, מנוחה.
פעם היו יוצאים לרקוד מדי פעם. הוא וא' – תרפיה – א' לא רוקד יותר. הוא עובד על זה איתו, הולך קשה. אולי קצת הזדקן? לא. זה לא זה. החשק שם. זה הPTSD וההימנעות, הם עוברים רגרסיה מסויימת מאז תחילת המלחמה. והמלחמה לא נגמרת א' בן 50 כמעט, זאת לא הייתה אמורה להיות המלחמה שלו בכלל, הוא את שלו כבר עשה. מסתבר שאין חיסונים ולא לעולם חוסן, הנפש לא עמדה במשא. א' קרס אל תוך חור שחור, ואני איתו. שעות של לשבת על הכורסא, ואני רובץ על הספה לידו, או על הפוטון.
האוויר נושא את הריחות המוכרים של בוא הלילה, ארוחות הערב הקטנות מבתי השכנים, האורנים, בשבועיים האחרונים יש ריחות של גויאבה, תמיד שנא ריח גוייאבות, דגדג לו באף ולא בקטע טוב. בני הנעורים יוצאים לבילוי אחרון לפני השבוע הבא, והשכונה נהיית שקטה יותר לכמה שעות.
קבוצת תמיכה, מקום בטוח, מטפלים (ומטפלות) אחרים. כמוהו, שעוזרים לאנשים ולמשפחות להתמודד. גם מטפלים צריכים תמיכה. לומדים אחד מהשני, ובעיקר תומכים.
ק' פתח את הפגישות, קולו עבה וסמכותי, הוא תמיד שם לב לקולות, לטון, למקצב של מי שמדבר, ניהל את המפגשים ביד רמה כבר קצת יותר מ8 שנים, אחרי שא' פרש לגמלאות.
"אני קורא את המשתתפים לסדר, ג'
תפסיק להרעיש שם מאחור, בואו נתחיל."
קצת גרירת רגליים, כחכוחים ותמיד ג' מתעכב להכין לו קפה. וש' מתלוננת "כמה קר, נכון שקר?!", לכל מי שמוכן להקשיב.
"מי רוצה להתחיל? שבוע שעבר התחלנו בהרצאה, הפעם נתחיל בשיתוף קצר, כמה מילים להעביר לנו את השבוע שלכם?"
"אולי פ'?" הוא פונה אלי,
אני לא מוכן לשיתופים כרגע, צריך כמה דקות להיכנס לאווירה ולהתנתק מהמציאות כדי לחשוב. אני מהמהם משהו לא ברור, וק' יודע לשחרר
המתנו. השקט נמשך רגע, ואז בכי פרץ את הדממה ממול. זו ל', חדשה יחסית בקבוצה, נזכרתי שהמטופל שלה עבר אירוע מוחי ומתקשה להתמודד עם אובדן הזיכרון והתפקוד – הייאוש הביא אותו לדיכאון.
"היה לו יום קשה," היא יבבה, וכל אחד מאיתנו יכול היה לשמוע את הרעד בקולה. "הוא הלך. כל היום הוא הלך. צעד ועוד צעד בתוך הבית, מהקיר השקוף אל הקיר האטום, הלוך ושוב. לא הצליח להירגע. כמו סערה חסרת יכולת לסעור."
רעשים של הזדהות מהאחרים, כולם התכנסו לרגע ונזכרו ברגעים שלהם. זאת לא תחרות, לכולם יש רגעים קשים
ק' שאל ברכות. "ואת, ל'?"
"אני הלכתי איתו," היא המשיכה. "הלכנו והלכנו, בתוך הדירה, הלוך חזור, עד שבסוף התעייף ונשכב על הרצפה הקרה ואני נשכבתי לידו, והרגשתי את כל הגוף שלו רועד. נשארתי שם. איתו. עד שהרעידות פסקו."
שקט. כולנו שתקנו. כל אחד מאיתנו נזכר ברעידות שלו.
…
…
חשבתי על סטייק עסיסי, לא חם, אבל גם לא קר. בדיוק במידה, לא עשוי מדי.
דמיינתי את א' מוריד את הסטייק מהגריל, חותך לחתיכות בגודל ביס. כמו שאני אוהב. הוא מבשל מעולה.
….
"פ', עכשיו תורך, לא שמענו ממך הרבה זמן." שמעתי את קולו של ק' מבעד לחלום בהקיץ. תמיד הוא יודע לתפוס אותי בדיוק כשאני לא מוכן. לא כזו חוכמה כשאני אף פעם לא מוכן? חשבתי לעצמי
"למה אני בכלל פה, אני לא באמת מטפל אמיתי, רוב הזמן אני סתם יושב שם, חולם בהקיץ כמו עכשיו, א' די מטפל בעצמו אם אני מודה על האמת. אני מרגיש כמו מתחזה"
"אני שומע את כל האחרים, ולהם יש בעיות אמיתיות. אני בסך הכל מסתדר לא רע בכלל עם א' "
ל' אומנם יללה המון – לא שהוא יגיד דבר כזה בקול רם – אבל קשה להכחיש, אלה יללות. מצד שני הוא רואה אותה כמעט כל יום בגינה ביחד עם המטופל שלה. והוא בקושי מתפקד, איש לא צעיר, ול' משחקת איתו משחקי זיכרון, הוא תמיד מפסיד.
אחרי השיתופים, ק' סיים את הפגישה. הזכיר לחשוב על משהו חיובי כל בוקר, להגדיר יעדים קטנים. ושלח את כולם לבדוק את המטופלים שלהם.
השבוע לא היה לו כוח להמשיך לפטפוטים של האחרי, פ' אמר לכולם שלום והסתובב לצאת. לא נורא אמר לעצמו, אני אתפוס את ל' לשיחה השבוע, היא רק צריכה קצת ביטחון.
…
אמיתי ישב על הספה בדירה ובהה במסך, בדיוק נגמר הפרק של סיינפלד "החניון", פעם צחק מג'רי ובעיקר ג'ורג', עכשיו זה קריימר, הוא מתחבר להומור הפיזי אינטנסיבי הזה. הוא בעצמו דמות מגושמת בסרט ללא שליטה.
כשסיים הרים עיניו מהמסך וחיפש את פרו שבדיוק סיים מסכת נביחות ויללות במרפסת שליד הסלון. קצת אבוד, כלב קטן במרפסת גדולה נובח על קירות הבטון.
"בוא פרו. כנס. כנס, בוא אלי. כלב טוב!". פרו עזר לו למצוא את המרכז בזמנים קשים. ובמיוחד לאחרונה, הוא תמיד ידע מה אמיתי צריך ברגע ממש.
פרו נכנס בחריץ הצר, רץ אל אמיתי וליקק לו את היד. אמיתי ליטף את פרו, גרד לו מאחורי האוזן בצלקת כמו שאהב.
…
הפגישות עזרו לפ' להתמקד בעצם העניין. הוא הסתכל על א' מכמה זוויות, הקשיב, הריח. וחשב לעצמו שא' נראה בסדר. חיוני. הוא הרים את החוטם לליטוף
"ווּףְ!"
